עוד כשלמדתי אמנות בתיכון, שמו של צלם מוכשר במיוחד עלה מפעם לפעם. לא מעט שנים אחרי בזמן הלימודים שלי לתואר בצילום, חזרתי ולמדתי עליו לעומק בקורס תולדות הצילום עם המרצה וצלם האמנות הסופר מעניין – יאיר ברק. הפעם (ולא קצת בזכות יאיר), פשוט התאהבתי בעבודות יוצאות הדופן שלו. ראיתי איך התפוארה האמיתית היא בכלל נמצאת אי שם בפנים , עמוק בתוך המצולם , והבנתי שכל שאר הדברים מסביב הם בכלל רעשי רקע , שלרוב מונעים מהאמת הפנימית לפרוץ החוצה.
היום אני רוצה לדבר קצת על אחת ההשראות הכי גדולות שלי בעולם הצילום,
היום אני רוצה לתת קצת כבוד לצלם המופלא ריצ'רד אבדון (Richard Avedon).
האיש המצלמה והאגדה
ריצר'ד נולד בעיר ניו יורק למשפחה יהודית, אביו היה בעליה של חנות אופנה מצליחה ואמו שמשפחתה הייתה בעלת פסי יצור בתחום הביגוד עודדה את העניין של ריצארד באומנות ובאופנה. בגיל 12 גילה לראשונה את עולם הצילום כשהצטרף למועדון הצילום של המרכז היהודי המקומי.
המוזה הראשונה שלו בעולם הצילום הייתה אחותה הקטנה שסבלה לאורך השנים מבעיות פסיכיאטריות שאובחנו לבסוף כסכיזופרניה. השנים הראשונות שלו, עיצבו את הסגנון היחודי שלו , והשאירו את חותמם ברצונו לתעד את היופי הטרגי שבאדם.
הפורטרטים בשחור לבן של אבאדון ידועים בכל העולם, היכולת היוצאת דופן שלו לתעד את האנושיות והשבריריות של דמויות הנחשבות כגדולות מהחיים בהחלט מעוררת השראה. בין היתר הוא הנציח את – מרלין מונרו , נשיא ארה"ב אייזנהאוור, הביטלס, מרטין לותר קינג, מאלקולם אקס.
אך אבאדון לא התמקד רק באנשים המוכרים והגדולים, ויצא למסע תיעוד גדול של מערב אמריקה -במהלכו צילם פורטרטים רבים באזור טקסס שבהם תיעד אנשים ממעמד הפועלים- כורים, עקרות בית, חקלאים וכו'. הפרוייקט הסופר מופלא הזה שלו, צולם כולו על רקע לבן, בסטודיו נייד, ללא תפאורה או אביזרים. פה נתן אבאדון מקום ענק למצולמים. הוא נתן להם להיות עצמם. הצילומים שלו הודפסו בגדלים ענקיים בכדי להדגיש את חשיבותם וגודלם האמיתי של אותם "אנשים קטנים". במהלך המסע המופלא שלו צולמו 762 אנשים, ששיתפו את עולמם הפנימי והאמיתי ללא מילים וללא תפאורה יחודית, הם פשוט היו הם.
ואת זה אני לוקחת איתי לכל מקום. תהיו פשוט אתם.
איך אפשר בלי לקנח בכמה מהיצירות האהובות עלי ביותר של ריצ'רד-
