11:30 בלילה. תל מונד השוכנת בלב השרון. בעלי ואני בחדר שומעים קולות נפץ. התאומות בנות שנה וחצי ישנות בחדר ליד. נוגה מתחילה לזוז באי נחת, מתעוררת וחוזרת לישון. רוני נבהלת, זורקת את המוצץ, קוראת לנו, ואחרי 2 דקות חוזרת גם היא לישון.
זה מכה גם בי.
הטילים כבר פה.
אי אפשר לברוח (וגם אין כ"כ לאן…)
והפעם אני אמא.
אני לא אשכח את הפעם הקודמת. מבצע עמוד ענן.
אני בחודש שמיני, עם התאומות. בעלי הוקפץ למילואים.
מי שחוותה הריון תאומים (או יותר) יודעת כמה קשה לשמור על רמות טובות של ויטמינים ותזונה נכונה.
גם אני חטאתי, והחל משבוע 28 התחלתי לקבל ברזל לוריד.
מי שמכירה את החוויה כבר יודעת שהתהליך נעשה באשפוז יום.
זה היה מתישהו בנובמבר 2012. בדרך לעוד טיפול שגרתי לקבלת ברזל.
טיפה אחרי צומת גלילות בכניסה לתל אביב שמעתי את האזעקה.
עצרתי את הרכב בצד, ורצתי הצידה. נשכבתי על הבטן (עד היום אין לי מושג איך!!!) שמתי ידיים על הראש, וקיוותי שזה יעבור מהר.
שמעתי 2 פיצוצים, והבחור ששכב לידי אמר "זהו. נגמר. זה היירוט".
אז היה קצת מפחיד.
אבל היום, הפחד הוא אחר לגמרי. אני לא אשקר. שקלתי פעמיים אם לשלוח את הבנות לגן, או לקחת יום חופש.
אבל חברים וחברות, ההצגה חייבת להימשך, והחיים חזקים מהכל.
אני שולחת חום ואהבה לכל תושבי הארץ, כל אחד ואחת מאיתנו זקוקים לזה עכשיו. מחזקת את ידיהם של כל התושבים שיושבים במקלטים, וחווים את החרדה המתמשכת הזאת. חיפשתי וחיפשתי איך להקל עליכם,
ובמיוחד בשבילכם מצאתי כמה טיפים וקישורים נפלאים:
אני מאחלת לכולנו שהמערכה הזאת תיגמר כמה שיותר מהר, ונוכל למלא את הארץ באהבה
קרן
